מבוא 

במאמר הראשון בסדרה, הצבנו את המהלך של הפיכת הקיבוץ לקיבוץ מתחדש על חמש רגליים: (1) שינוי אורחות חיים; (2) שיוך דירות לחברים; (3) שיוך נכסים יצרניים; (4) קליטה לחברות בקיבוץ; (5) אחדות הוועדים ביישוב/קיבוץ. 

במאמרנו השני, בחנו את ההיבט היישובי וחשפנו את האיומים והלחצים בפניהם עומד הקיבוץ אם הוא מבקש להמשיך ולהתקיים כיישוב נפרד. 

במאמרנו הנוכחי, נבחן את המשמעות של השינוי באורחות החיים (שינוי מודל ההתפרנסות) והשפעותיו, וכן את הרגולציה הקיימת בעניין זה ומשמעותה. 

רקע - התנהלות הקיבוץ בעבר ועד היום 

הרעיון ההיסטורי שעליו נשען ההסדר הבסיסי שבין הקיבוץ לבין חבריו הינו "לכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". סיסמה זו מוצאת ביטויה בתקנוני הקיבוצים (הישנים), בין השאר, בכך שמוטלת על החבר חובת התייצבות לעבודה ומסירת כל רכושו לקיבוץ מחד, ומאידך, על הקיבוץ מוטלת החובה לספק את צורכי החבר והתלויים בו. 

על הצורך באיזון זה עמדו רבות גם בתי המשפט בערכאות השונות, בעודם בוחנים את מערכת החובות והזכויות שאפיינה את הקיבוצים קודם לתהליכי השינוי. כך למשל, נקבע בעניין כספי:
"עקרון השוויון והאחזקה בקניין המשותף הכולל את כושר ההתפרנסות של כלל החברים - ביססו מערכת ציפיות בין החברים לבין עצמם ובינם לבין הקיבוץ - על פיה קיימת ערבות הדדית המבטיחה כי גם כאשר יגיע חבר לגיל פרישה לא תרד רמת חייו והוא ימשיך לקבל את חלקו היחסי מההשתכרות של כלל החברים באופן שווה לכולם. לעקרונות אלה היה מחיר, והוא ויתור על חירויות יסוד על מנת ליהנות מפירותיו של השוויון. כך, בתמורה לזכות, להנות מחלק בקניין המשותף, הכולל את כושר ההתפרנסות של כלל החברים, קיבלו חברי הקיבוץ על עצמם את החלטות הקיבוץ ותקנונו, שקבעו דרך חיים נוקשה ביותר. בין היתר נדרשו חברי הקיבוץ, לקבל כל הכרעה שהכריעו מוסדותיו של הקיבוץ... חברי הקיבוץ נאלצו לא אחת לקבל החלטות של מוסדות הקיבוץ - מי מהם יזכה לקדימות בחלוקת תנאי דיור משופרים וכו`. חברי הקיבוץ נדרשו לוותר על יכולתם לצבור קניין אישי, ולהורישו..."
תקציבים 

כדי לפשט את המצב ששרר קודם להתהוותו של הקיבוץ המתחדש, נגדיר אותו להלן כ"הסדרי תקציב אישי וסידור עבודה". עד שהגיעו הקיבוצים למציאות של תקציב אישי וסידור עבודה, הם עברו כמה וכמה גלגולים. בעבר המאוד רחוק חילק הקיבוץ לחבריו מצרכים/מוצרים. בעבר הפחות רחוק, הומרו המוצרים עצמם בכסף (תקציב), שניתן היה לרכוש בו רק את אותו המוצר שלשמו ניתן התקציב, כך שהחבר לא יכול היה לקנות מכנסיים בכסף שקיבל לצורכי תרבות. 

החל משנות ה-70 של המאה הקודמת לערך, עבר הקיבוץ לתקציב אישי, כלומר כל הכסף שמייצג תחליף למוצרים שהקיבוץ חייב לספק, נכנס "לסל" אחד. בפועל, גם אחרי שהונהג התקציב האישי, נותרו תקציבים רבים שלא נכללו בו, אלא ניתנו רק לאותו הצורך שלשמו נוצרו (כגון נסיעות לחו"ל, סיוד הבתים וכיו"ב), אך גם אלו הלכו והופרטו (או נעלמו מעצמם) במהלך שנות ה-80 וה-90. 

שיטה זו, שהבטיחה תלות מוחלטת של החבר בקיבוץ, גרמה לכך שעם פרוץ משבר הקיבוצים, התקציב האישי היה ראשון להיפגע. וזאת יש להבין, התקציב האישי יצא מתזרים המזומנים של הקיבוץ ומחשבון הבנק של הקיבוץ, ולא ייצג "כסף אמיתי" שהועבר לחבר. בדרך כלל, התקציב האישי לא היה יותר מרישום בהנהלת החשבונות של הקיבוץ ובסיס להתחשבנות פנימית בין החבר לבין הקיבוץ. 

המשבר הכלכלי בקיבוצים והשפעתו על התקציב 

מובן מאליו, שכאשר נוצר משבר כלכלי בקיבוץ כלשהו, הבנק פעל מיידית לכווץ את האשראי שהוא העניק לאותו קיבוץ, דבר שפגע מייד בכספים (המעטים) שעמדו לרשות החברים. משפרץ משבר כזה, נותר חבר הקיבוץ חשוף לחלוטין, ללא כל הגנה או זכויות - לא בדין, לא בתקנון הקיבוץ ולא בתודעתם של פרנסי הקיבוץ. 

זו נקודת המוצא האמיתית להבנת תהליכי השינוי שמתרחשים בקיבוצים והמצב העובדתי שקדם לכך. 

השינויים הראשונים 

השינויים הראשונים, שבישרו בדיעבד את היווצרותו של "מודל" הקיבוץ המתחדש, עסקו אך ורק בעניין השינוי באורחות החיים. גם אם הדברים קרו לא רק בשל המשבר הכלכלי ומצוקת החברים, שבחלק מהמקרים נותרו ללא מקור הכנסה, למעט סכומים קטנים ביותר שחולקו להם על ידי הקיבוץ, ב"נדיבותו" של הבנק הרלוונטי, עדיין, מצב בו אזרחים במדינת ישראל, אנשים עובדים, נקלעו למצב בו הם סובלים מדלות עמוקה ונאלצים לחיות תוך תלות בידו הקפוצה של הבנק, אך ורק בשל כשלון כלכלי של מיזם עסקי של תאגיד, שהוא אישיות משפטית נפרדת מבעליו, הינו מצב בלתי נסבל בעליל וחייב שינוי דחוף, כאן ועכשיו. 

התפתחות כרונולוגית של מודל השינוי באורחות החיים 

את התפתחותו של מודל השינוי באורחות החיים (יכונה להלן: "מודל השינוי", שהוא הביטוי הרווח בשפה הקיבוצית הפנימית), ניתן לבחון על פני מספר תקופות מובחנות:
1. מאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת ועד שנת 2000;
2. משנת 2000 ועד שנת 2005;
3. משנת 2005 ועד לימינו אלה;
4. ימינו אלה.


מאמצע שנות ה-90 ועד שנת 2000 - השינוי המאולתר והיחידני 

תקופה זו התאפיינה בנקיטת יוזמות פרטיות של קיבוצים מסוימים, אשר פעלו בדרך כלל על רקע של מצוקה עצומה. 

במהלך אותן שנים, אותם קיבוצים פעלו בתנאים קשים ביותר, כאשר מצד אחד הבנקים נושים בהם בעוצמה רבה, ומצד שני, עומדות מולם התנועות הקיבוציות ומערימות כל מכשול אפשרי בדרכם, בהיות המהלכים בהם נקטו מנוגדים לתפיסת העולם המיושנת בה אחזו ראשי התנועות דאז. 

משנת 2000 ועד שנת 2005 - תקופת השינוי המובנה והתפתחות תורת חברת הרווחה בקיבוצים 

תקופה זו הינה תקופה של מהפך בגישת התנועה הקיבוצית הגדולה (התק"מ). לראשונה, נבחר לראשותה אדם שמצע הבחירות שלו היה תמיכה בשינוי, ועם בחירתו השתנו מקצה לקצה האווירה והתנאים בתוכם פעלו כל הקיבוצים. 

בתקופה זו ניתנה לגיטימציה מלאה למהלכי השינוי בתנועה הקיבוצית - בקיבוצים עצמם ובעיקר בקרב חברי הקיבוצים - והחל תהליך של בנייה מסודרת וממוסדת של מרכיבי השינוי. 

באותם ימים נקבעו עקרונות הליבה של הקיבוץ המתחדש, לפיהם, בתמצית, יינתן לחבר חופש התפרנסות מלא, לפי יכולתו, מחד ומאידך, תיפרס רשת ביטחון חזקה אשר תתמוך בחברים - הן הפנסיונרים והן אלו שבגיל העבודה - כך שרף ההשתכרות לא יפחת משכר מינימום. כמו כן, תוקם קרן ערבות ועזרה הדדית, שתסייע לחבר במצוקה על פי מצבו וצרכיו, והכל על בסיס מקורותיו העצמיים של הקיבוץ וחבריו. 

באותה תקופה הוקמה על ידי הממשלה הוועדה לבחינת השינויים בקיבוצים, בראשות פרופסור בן רפאל, אשר המלצותיה העניקו גושפנקה נוספת למהלכי השינוי ועיגנו את תפיסת העולם וליבת ערכי הקיבוץ המתחדש בדו"ח עשוי היטב של ועדה ציבורית ממלכתית. המלצות הוועדה אומצו על ידי הממשלה. 

משנת 2005 ועד ימינו אלה - כניסתה של הרגולציה לזירה 

בשנת 2005, על יסוד המלצות ועדת בן רפאל, פורסמו מספר תקנות העוסקות ומתיימרות להסדיר את השינוי המבני בקיבוצים. 

תקנות אלו עוסקות בעיקר בערבות ההדדית - תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: "תקנות הערבות ההדדית"); בשיוך אמצעי הייצור - תקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005; ובשיוך הדירות - תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו- 2005. 

במאמרינו הבאים נתייחס ונבחן את הסוגיות הקשורות בשיוך אמצעי הייצור ובשיוך הדירות, ואילו בהמשך מאמר זה נבחן את תקנות הערבות ההדדית, מאחר שהן אלו העוסקות בהסדרי השינוי כהגדרתם לעיל. 

עצם קיומה של רגולציה בנושאים הללו, מעורר התלבטות רצינית. מצד אחד, מדובר בהתערבות של מחוקק המשנה בחייהם של אזרחי המדינה, במידה ובשיעור שאין ולא היה כדוגמתם מעולם, לא ביחס לקיבוצים וחבריהם ואף לא ביחס לאף אוכלוסייה אחרת במדינה, ומנקודת מבט זו יש לשלול התערבות שכזו. 

מצד שני, קיומה של הרגולציה במקום בו מדובר בתהליכים מורכבים ביותר של שינוי מבני עמוק ורב מוקדי, החותר להתחדשות ולא לפירוק, מסייע מאוד בידי כלל הגורמים המעורבים (חברי הקיבוץ, הנהלת הקיבוץ, היועצים המשפטיים, בתי המשפט וכן הלאה) בהתמצאות וביצירת גבולות ברורים יחסית של "המגרש" בו מתרחשים השינויים המבניים. 

ימינו אלה - השינוי כעובדת חיים 

התנועה הקיבוצית כולה מונה כ-260 קיבוצים. למעלה מ-200 מתוכם הינם קיבוצים מתחדשים "למעשה" (בהבחנה מקיבוץ מתחדש "להלכה", היינו קיבוץ שקיבל אישור על סיווגו מרשם האגודות השיתופיות). בכל הקיבוצים הללו, השינוי, בוואריאציות שונות, הינו חלק מתהליך ההתחדשות ומאורחות החיים של חבריהם. 

כלומר, בתוך כחמש-עשרה שנה, הפך השינוי מהכרח בל יגונה לתפיסת החיים ולתפיסת העולם המובילה את הקיבוצים בימינו. 

מרכיביו היסודיים של השינוי 

השינוי נשען על ארבע רגליים עיקריות: 

1. רשת ביטחון לחבר העובד - אחריות הקיבוץ להספקת צורכי החברים בגיל העבודה וילדיהם הקטינים, כך שערכם הכולל לא יפחת משכר מינימום, בתוספת בגין הילדים הקטינים. 

2. פנסיה תקציבית לפנסיונר - אחריות הקיבוץ להספקת צורכי החברים בגיל הפרישה וילדיהם הקטינים, כך שערכם הכולל לא יפחת מסכום הגמלה אותו היה החבר מקבל מהקיבוץ אילו היה עוזב את הקיבוץ ( כ-2,700 ש"ח לחודש). 

3. דאגה לתלויים בחבר - אחריות הקיבוץ להספקת צורכיהם המיוחדים של החברים והתלויים בהם. 

4. עצמאות כלכלית - אפשרות לקבוע בהסכם שבין הקיבוץ לבין החבר, כי החבר ידאג להספקת צרכיו וצורכי בני ביתו בעצמו, ובלבד שאותו חבר ממשיך לתרום לקיומה של הערבות ההדדית בקיבוץ, בשיעור ובמידה שהקיבוץ קבע ביחס לכלל חבריו. חבר כזה מכונה "חבר בעצמאות כלכלית". 

כיצד נראה הדבר בפועל 

המודל המרכזי של השינוי הקיים בקיבוצים בנוי כך, שכלל החברים משתכרים כמיטב יכולתם, ומשלמים למערכת המרכזית המנהלת את הקיבוץ "מס פנימי", המורכב בדרך כלל ממרכיב אחיד ושווה לכל נפש (מעין "מס גולגולת") וממרכיב דיפרנציאלי-רגרסיבי, הנגזר מהיקף השתכרותו של החבר. 

תשלומים אלו מהווים את המקורות העיקריים שמהם משלם הקיבוץ לחבריו הפנסיונרים פנסיה "תקציבית" (במקום בו אין פנסיה צבורה, שזהו המצב בקרב שני שליש מהקיבוצים לפחות); לחבריו בגיל העבודה, שאינם בעלי יכולת השתכרות המגיעה לשכר מינימום, תשלומי השלמה לשכר המינימום; וכן תוספת בגין ילדים. אלו הם היסודות העיקריים של רשת הביטחון. 

לשרטוט התמונה הכוללת יש לציין, כי התשלומים הללו, באים בנוסף על תשלומים אחרים אותם משלם כל אזרח, כגון מס הכנסה, ביטוח לאומי ותשלומים מוניציפליים. 

הפנסיה התקציבית והתשלומים לחברים בגיל העבודה אינם מוגבלים בזמן, אך הם ניתנים בכפוף לחובת גילוי נאות בדבר מקורות אלטרנטיביים שעומדים לרשות החבר, אם קיימים כאלו. 

בנוסף, "המס הפנימי" משמש לתמיכה במי שתלויים בחבר, בצרכים מיוחדים של חברים ושל התלויים בהם, ומבטח את חברי הקיבוץ בביטוחי בריאות (משלים, מושלם ו"קטסטרופות" - ביטוח למקרי אסון), סיעוד ואובדן כושר ההתפרנסות. מערכים אלו גם תומכים ומסבסדים חינוך שיוויוני לחברי הקיבוץ ולילדיהם, וכן בריאות, סיעוד ורווחה שווים לכל נפש. 

החברה הקיבוצית כיום 

מחברה במשבר, המתלוננת ונזקקת לחסדי הבנקים והממשל, הפכה החברה הקיבוצית לחברה העומדת על רגליה שלה. יש לה אמת משלה ודרך חיים. היא איננה נזקקת לחסדי הבנקים או הממשל והיא עומדת על שלה מתוך עמדה של הכרה בערך עצמה. 

החברה הקיבוצית והחברה הישראלית 

מדינת ישראל היתה בעבר חברת רווחה, אך לא עוד. החברה הקיבוצית נותרה כמעוז אחרון (אולי בהחרגת החברה הדתית, שמקיימת עזרה הדדית מאז ומעולם בלי תקנות ובלי רגולציה), אשר דואגת כחברה לאנשיה בנדיבות, על חשבון שאר חבריה. 

בחברה הישראלית הרחבה, מדינת ישראל נותנת את המינימום שבמינימום, אם בכלל, וסטטיסטיקות העוני והדלות מדברות בעד עצמן. 

בחברה הקיבוצית אין עניים, וילדי החברים המשתכרים פחות מאחרים מקבלים חינוך זהה. השינוי החברתי-מבני בקיבוצים מוביל לביקוש עולה וגובר להתקבל לחברות בקיבוץ ולשגשוגה של התעשייה ושאר העסקים המנוהלים בקיבוצים. מנגד, עומדות המגמות של הפרטה בתחומי חיים שונים, חוסר שוויון והתנערות מאחריות לזולת, העולות מכיוונם של משרדי הממשלה ופקידיה, ובכך ניתן אולי למצוא את המפתח לחוסר הסובלנות של הממשל כלפי הקיבוץ המתחדש וחבריו. 

נסכם ונאמר, כי התאגדות וולונטרית של חבר בני אדם המבקשים לחיות במשותף ולקיים אורח חיים שיש בו גם חופש השתכרות מלא וגם דאגה אמיתית לזולת, זו מהות הקיבוץ המתחדש לעת הזו.

הקיבוץ המתחדש כארגון רווחה היום שאחרי שינוי אורחות החיים מאמר שלישי בסדרת המאמרים "קווים לדמותו של הקיבוץ המתחדש"

מאת:  צפריר בן אור