שיוך דירות- מאמר רביעי בסדרת המאמרים "קווים לדמותו של הקיבוץ המתחדש"

רקע 

 

תחילת שנות התשעים 

 

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת התארגנו המושבים השיתופיים למהלך מסודר של העברת דירות חבריהם על שמם, קרי: "שיוך דירות". מדובר היה ביותר משלושים מושבים שיתופיים, מכל התנועות המיישבות והזרמים הפוליטיים במדינה. 

 

באותם "ימים רחוקים" עדיין התקיים דיאלוג ברמה סבירה בין ההתיישבות לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ועל רקע זה, צוות משותף למושבים השיתופיים ולמינהל גיבש הסדר סביר ביותר, לשעתו, אשר עוגן בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס` 692 משנת 1995. 

 

מקצת המושבים השיתופיים השתייכו לתק"מ (התנועה הקיבוצית המאוחדת) והצטרפותם למהלך של שיוך הדירות של כלל המושבים השיתופיים גרם להתעניינות הנהגת התק"מ בתחום, ומשקיפים מטעם התק"מ נטלו חלק בעבודת הצוות המשותף, שהוזכר לעיל. 

 

התק"מ אמנם לא השכיל לייצר מהלך אמיתי של הצטרפות לתהליך, אך הצעת חוק פרטית שהגיש חבר הכנסת (דאז) חגי מרום לרישום זכויות החברים בקיבוצים בדירותיהם על שמם, הגם שלא התגבשה לכדי חקיקה מחייבת, זירזה את מועצת מקרקעי ישראל לקדם ולאשר באופן חד-צדדי מהלך המאפשר שיוך דירות גם לחברי הקיבוצים. הדבר עוגן בהחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל מפברואר 1996. 

 

המחצית השנייה של שנות התשעים 

 

במחצית השנייה של שנות התשעים עבר מרכז הכובד התנועתי להתעסקות בהסדרים המשלימים עם הבנקים. דבר זה, ביחד עם הנהגה שמרנית, שדחתה כל ניסיון לעסוק בנושא הקיבוץ המתחדש, הרחיקו מאוד את רעיון שיוך הדירות מטיפול ומימוש. 

 

בסוף שנות התשעים נמצאה ההתיישבות במצב הבא: על מושבי העובדים הוחל "חוק גל", אשר בראש וראשונה יצר מנגנון המשמר את זכויותיו של חבר המושב בביתו אל מול נושיו, החפצים בפרעון חובותיהם ובמימוש נכסיו. המושבים השיתופיים אימצו ברובם הן את חוק גל והן את החלטה 692; ואילו הקיבוצים הלכו ואיבדו אט אט את שארית כוחם ורכושם הנזיל לטובת הבנקים ועוזבי הקיבוץ. 

 

תחילת שנות ה-2000 

 

חילופי ההנהגה בתק"מ הפכו את החשיבה על מהלכי השינוי המבני והתחדשות הקיבוץ ללגיטימית. במסגרת זו החלה התלבטות אמיתית בתוך התק"מ בסוגייה, מה יכול להוות את המהלך המרכזי, הממנף, שיהפוך בסיס וסדן לתהליכי השינוי המבני בכללותם. 

 

היה ברור לכל העוסקים בדבר, ששינוי אורחות החיים (ברמת התקציב האישי וסידור העבודה) איננו יכול להוות, כשלעצמו, בסיס לשינוי המבני הכולל ברמה האסטרטגית, זאת בשל הצורך ליתן תשובה לאוכלוסייה הטרוגנית ביותר מבחינה גילאית, שרובה נמצא בשנות העבודה האחרונות או בפנסיה. 

 

מהלכי הקליטה, אף זאת כדבר מובן מאליו, לא יכלו להוות בסיס לניהול השינוי המבני, מכיוון שהם תוצר של השינוי המבני – כלומר, רק ארגון מחדש, נכון ותואם את זמננו, של אורחות החיים בקיבוץ, יכול ליצור תנאים שיאפשרו את הקליטה (ונכון הדבר, שכאשר הקליטה מתחדשת ומכה שורש, היא זו שהופכת להיות הקטר המוביל את תהליך הצמיחה בקיבוץ). 

 

לאחר התלבטות גם ביחס למהלכי "שיוך נכסים יצרניים", נפלה הבחירה על שיוך דירות החברים לחברים. הטעם המרכזי לבחירת שיוך הדירות כמהלך המרכזי שיוביל את השינוי המבני בכללותו, היה נעוץ בעובדה, שמהלך זה מדבר אל לב כלל האוכלוסיה בקיבוץ – הן הוותיקה (הבעלות בדירה תיתן לאדם מבוגר סוג של שקט ובטחון כלכלי) והן הצעירה (אדם צעיר הבונה כיום את ביתו במיטב כספו, לא ישלים עם כך שהבית לא יהיה בבעלותו). 

 

בשנת 2000 פורסם דו"ח הוועדה הציבורית לשיוך דירות מטעם התק"מ בנושא "שיוך דירות על שם החבר". הדו"ח אומץ על ידי מוסדות התק"מ, ובשנת 2001 קבעה מועצת התנועה, כי נושא שיוך הדירות הינו חלק מרכזי מבטחונו האישי של חבר הקיבוץ וכי על התנועה לטפל בעניין זה באופן מערכתי. באותה שנה הוקם המטה לשיוך דירות של התק"מ והחלה פעילות מערכתית וממוסדת לקידום נושא זה. 

 

במקביל לאימוץ רעיון שיוך הדירות לחברים על-ידי כלל חברי הקיבוץ, הפך נושא זה לאבן נגף ולנקודת מחלוקת קשה ביותר בין המערכת הקיבוצית בכללותה לבין מדינת ישראל ומוסדותיה (בעיקר המינהל ומשרדי האוצר והפנים). 

 

למעשה, מאז שניתן פסק הדין בפרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית (אוגוסט 2002), ועל אף שפסק הדין כלל לא עסק בשיוך דירות לחברי הקיבוץ, נושא זה נותר אפוף עמימות וחוסר ודאות בכל הנוגע ליכולתם של חברי הקיבוץ לקבל את מה שכלל אזרחי המדינה (במגזר העירוני) קיבלו זה מכבר במבצעים נדיבים ביותר (כיום מדובר בבעלות ממש), קרי: היוון דירת המגורים היחידה שלהם במחיר סביר, שאיננו שונה מהותית מהמחיר אותו משלמים שכניהם בעיירה הסמוכה. 

 

ממחצית שנות האלפיים ועד לימינו 

 

כמאתיים קיבוצים (מתוך כמאתיים וחמישים) עוסקים כיום בשיוך דירות לחבריהם. מכיוון שמדובר בתהליכים הנמשכים שנים, הן משום המורכבות החברתית הכרוכה בהם והן משום המורכבות התכנונית, אנו מוצאים את הקיבוצים השונים פרוסים על פני מלוא קשת התהליך – כלומר, יש קיבוצים שרק יצאו לדרך ויש קיבוצים שהשלימו את המהלך כולו, כולל הפניית החברים למינהל לצורך חתימת הסכמי חכירה דו-צדדיים. 

 

קבוצה גדולה מאוד של קיבוצים (כמה עשרות) השלימו את השלבים הראשונים של תהליך שיוך הדירות באופן מלא (קרי: את השלב החברתי ואת השלב התכנוני ), והם נמצאים טרם השלב של הפניית החברים למינהל לצורך חתימת הסכמי חכירה דו-צדדיים. קיבוצים אלו מעכבים ביודעין את הפניית חבריהם למינהל, בהמתנה לפסיקת בג"צ במכלול העתירות שהוגשו בקשר עם החלטה 979. 

 

ההמתנה הממושכת נותנת אותותיה אצל כל הגורמים המעורבים. הרשויות (בעיקר המינהל ומשרד הפנים) פועלות להקשות ולהצר את צעדי הקיבוצים וחבריהם בכל הנוגע לאפשרויות הקליטה והבנייה בקיבוצים, כנראה בתקווה שבכך יאלצו אותם להתפשר; גורמים "פוליטיים" מכל הצדדים מעלים הצעות מהצעות שונות, כמעין תחליפים לעניין עצמו, ואילו בקיבוצים ואצל חברי הקיבוצים הולך ונוצר "השיוך החוזי", שמהותו הסבת הזכויות במגרשי המגורים מהקיבוץ לחברים ומתן זכות שימוש והנאה מלאים בהם, מבלי להפנותם למינהל לצורך חתימה על חוזי חכירה בשלב זה. 

 

עד כאן הסקירה הכרונולוגית של התפתחות שיוך הדירות משנות התשעים ועד היום. 

 

תפיסת העולם שבבסיס שיוך הדירות 

 

שיוך הדירות לחברי הקיבוץ הוגדר כמהלך שנועד להשיג שלוש מטרות עיקריות: 

 

1. ביטחון אישי לחבר בחייו ונכס להורשה 

 

העברת נכס של ממש לרשות החברים, שיעמוד להם לעת צרה או כירושה (מה שיבוא קודם), ויקטין משמעותית את תלותם במערכת הקיבוצית המרכזית הקורסת ובביצועיה הכלכליים. 

 

ואכן, משהחלו מהלכי שיוך הדירות, נפסקה כמעט מייד הירידה באוכלוסיית חברי הקיבוצים, ובתוך כשנתיים לאחר מכן, משנת 2004 ועד ימים אלו, החל גידול באוכלוסיית חברי הקיבוץ. השינויים באורחות החיים, ושיוך הדירות בתוכם, הביאו להקטנת התלות של חברי הקיבוץ בקיבוץ, ולתחושה מתחזקת והולכת של ביטחון אישי. המהלכים הללו הובילו לתוצאה חיובית נוספת, שכן הם אפשרו לקיבוץ להתאושש ולשגשג, ונכון להיום, יכול הקיבוץ להעניק לחבריו תנאים טובים יותר משהיו לו בעבר. עניין זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בהיות הערבות ההדדית כיום מובחנת למי שנזקק לה ולא "שוויונית". כלומר, בפועל, יש יותר משאבים ופחות אנשים הזקוקים להם. 

 

2. צמיחה דמוגרפית 

 

היה ברור, שאם הקיבוץ חפץ חיים, כי אז עליו לקלוט חזרה את בניו ואחרים לחברות בקיבוץ. 

 

בהרחבות הקהילתיות אין ולא היה כדי לשרת מטרה של צמיחה דמוגרפית, ומוקדי החיכוך הראשוניים, הנובעים מחיים בצוותא של שתי קהילות שונות, ללא מכנה משותף, החלו להסתמן. בנוסף, קיבוצים שקידמו את רעיון ההרחבות הקהילתיות ספגו מהלומה עזה בעקבות פרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית, אשר בה נאסר על המדינה לתת הנחות במסגרת הקצאת הקרקעות, בוטלה החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל ונאסר על היישובים לגבות "דמי כניסה". מאז, פועל המינהל ומעדכן מעת לעת החלטות אשר באו במקום החלטה 737. המאפיין את תהליך עדכון ההחלטות הינו הצרת צעדי היישובים המעוניינים ליזום הרחבות קהילתיות. מהלכים אלו פגעו "באטרקטיביות" של ייזום והקמת הרחבות קהילתיות, עד כדי דחיקתם מסדר היום. 

 

קליטת בנים (ואחרים) לחברות בקיבוץ וההכרה שיש הכרח לעשות כן, היו הגורמים הדומיננטיים בקידום מהלך שיוך הדירות. ברור, שלא תיתכן חברות באגודה השיתופית חקלאית – קיבוץ ללא זכויות שוות, מחד, לכלל החברים (צעירים וותיקים), ומאידך, שבני קיבוץ ואחרים לא יסכימו להצטרף כחברים ולבנות בית על חשבונם (לקיבוץ כבר אין לכך משאבים), ללא שבית זה יהיה שלהם. התוצאה – צמיחה דמוגרפית מניעה שיוך דירות, ושיוך דירות מניע צמיחה דמוגרפית. 

 

כיום, כעשר שנים לאחר שנתקבלו ההחלטות האסטרטגיות בעניין זה, ברור, כי המהלך הוכיח את עצמו והראיה לכך הינה הגידול המתמיד באוכלוסיית חברי הקיבוצים בשנים האחרונות. 

 

3. תכנון מחדש של שטח המגורים ("המחנה") בקיבוץ 

 

במקורו, שטח המגורים של הקיבוץ לא היה אלא "מגרש" מגורים אחד גדול, אשר בו מערכת שימושים מגוונת, כגון בתי מגורים, חדר אוכל, משרדי הנהלה, בתי ילדים, מכבסה, בתי ספר וכן הלאה. המקור לתפיסה תכנונית זו היה הגישה שראתה בקיבוץ כמעין "הרחבה" או "העצמה" של מרחבי המגורים הנמצאים בבית המגורים הבסיסי. 

 

במישור התכנוני, מהלך שיוך הדירות הביא לשינוי, שמהותו בהבחנה בין הפרטי לבין הכללי, בין שטחי המגורים לבין שטחים ציבוריים ולבין כבישים וחניות, וכן הלאה. 

 

ההכרעות המרכזיות שנוצרו באותם ימים עסקו בהסדרת עקרונות יסוד המשרתים את הקיבוצים עד היום, ועתידים לשרתם גם בהמשך, והם: 

 

(1) חתירה לשוויון מהותי בערך המגרשים המועברים לחוכרים באמצעות נקיטת מדיניות של הקצאת זכויות בנייה למגרש כשהן שוות, במטרים ולא באחוזים. משמעות הדבר היא, שפערי השטח בין מגרשי המגורים ייאבדו הרבה ממשמעותם, שכן העודף בשטח המגרש הגדול יותר אינו מאפשר בנייה בהיקפים שונים ממגרש הקטן ממנו בשטחו; 

 

(2) הסדרת מדיניות של חניות ציבוריות שכונתיות והכרה בכך שאין הכרח שלכל בית תהיה חניה הצמודה אליו. 

 

(3) הקצאה של שטחי מגורים מיוחדים, שאינם לשיוך אלא נותרים בבעלות הקיבוץ ומשמשים לצרכים הדמוגרפיים הרבים הנוספים של הקהילה, כגון מגורי צעירים וזקנים, הורי חברים ועוד. 

 

חשוב להתעכב קצרות על הדרך שעשו מוסדות התכנון, ומינהל התכנון בראשם, וכן אדריכלים רבים, בכל הנוגע לתפיסת עולמם בקשר עם השינויים בתכנון שטח המחנה בקיבוץ עם כניסת תהליכי שיוך הדירות לתמונה. 

 

נקודת המוצא הרווחת מבחינה תכנונית היתה, ששיוך דירות משמעו הפיכת הקיבוץ ל"ישוב קהילתי", היינו מקום מגורים ותו-לא; "פרבר" בשפת התכנון. המתכנן היה "ניגש" לתשריט המתאר את שטח המחנה, שהוא "מגרש" אחד כזכור, שצבעו בתשריט "צהוב" והוא מוקף "בקו כחול", משרטט ביד קלה חלוקה גורפת לריבועים-מלבנים (מגרשים), מותיר מעט מאוד שטח לצורכי ציבור ובזאת "נגמר" העניין. 

 

גישה זו, שלא היתה מאחוריה חשיבה של ממש, נסוגה מפני התפתחותה של גישה אחרת, שעסקה באיפיון עיקרי התפיסה התכנונית בקיבוץ המתחדש ובייצור מרחב פעולה נוח וגמיש דיו לכל קיבוץ וקיבוץ המבקש לבצע שינוי מבני קונסטרוקטיבי, היינו לחדש, מבלי להרוס את הערכים הבסיסיים "הישנים", ולפעול על בסיס עקרונות היסוד שנקבעו. 

 

ההכרעות המרכזיות שקיבלו מוסדות התכנון איפשרו זאת. ההנחיות לתכנון הפיזי של שטח המחנה/מגורים בקיבוץ המתחדש יצרו דרך המאפשרת התחדשות תוך שמירה על ערכי ליבה תכנוניים, כאשר המהלך כולו מתבצע מתוך שיתוף פעולה, יחסי, בין כלל הנוגעים בדבר. 

 

מהותו של שיוך הדירות מבחינה משפטית 

 

הקיבוץ הינו חוכר לדורות של מקרקעין מהמינהל. שטחי החכירה של הקיבוץ קרויים "משבצת". 

 

שיוך דירות, במשמעותו המקורית, נועד לבצע מהלך של הפיכת חלק משטחי המגורים למגרשי מגורים (מבונים ושאינם מבונים) והעברת הזכויות בהם לחברים, כשהביטוי המיטבי של העברת זכויות זו הינו עריכת הסכם חכירה מהוון לדורות בין משפחת חברים בקיבוץ לבין המינהל. 

 

מעמדו של חבר הקיבוץ בדירתו קודם לשיוך הדירות היה כשל בר-רשות או אף פחות מכך. 

 

במהלך העשור בו נמצא הליך שיוך הדירות על סדר היום, השתבשה במידה ניכרת התפיסה הפשוטה והבסיסית של מהותו המשפטית של הליך זה. 

 

מחד, המינהל פועל ביחד עם משרד הפנים, בדרכים שונות ומשונות, לחיזוק מתמיד של הוועד המקומי (כלומר, כלל התושבים) על חשבון חברי האגודה השיתופית חקלאית, תוך שבמקביל, פועל המינהל, יחד עם משרד האוצר, על בסיס הנחת עבודה, כי הליך שיוך הדירות יוצר הזדמנות להעשרת הקופה הציבורית על חשבון חברי הקיבוץ. 

 

מאידך, מרבית הקיבוצים המעורבים בשיוך ביקשו לעקוף את ניסיונותיהם החוזרים והנשנים של המינהל והמשרדים הממשלתיים לעצור את התפתחותו של הקיבוץ המתחדש בכלל, ובפרט, לגבות מחברי הקיבוץ סכומי עתק עבור הזכות לחתום על הסכם חכירה מהוון לדורות וזאת על-ידי יצירת תת-מהלך חדש, הקרוי "השיוך החוזי", שמשמעו הסבת הזכויות במגרשי המגורים מהקיבוץ לחברים ומתן זכות שימוש והנאה מלאים בהם, מבלי להפנותם למינהל לחתימת חוזי חכירה בשלב זה. 

 

כל הצדדים מחכים לפסיקת בג"צ בעתירות שהוגשו בעניין החלטה 979, בתקווה שפסיקתו תפזר מעט את הערפל. 

 

תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ המתחדש), התשס"ו-2005 

 

בעקבות אימוץ ממשלת ישראל את דו"ח ועדת בן רפאל בקשר עם הקיבוצים, התקין רשם האגודות השיתופיות שורה של תקנות, שנועדו להסדיר, מנקודת ראותו, את השינויים המבניים בקיבוץ המתחדש. 

 

התקנות שעוסקות בשיוך הדירות – תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ המתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: "התקנות") – מתוות כללי יסוד מסוימים, שעל פיהם אמור הקיבוץ להעביר את הזכויות בדירותיו לחבריו. כללי יסוד אלו קובעים, כי השיוך יתבצע בהתאם לקריטריונים שוויוניים ותוך התחשבות בוותק החבר (תקנה 3); שהעברת הזכויות בדירה תיעשה על-חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר (תקנה 5); כי ניתן להגביל את הסחירות בדירה (מהחבר לצד ג`) למי שיתקבל לחברות בקיבוץ (תקנה 6); וכי לקיבוץ או למי מטעמו תישמר זכות סירוב ראשונה לרכישת הדירה (תקנה 9). 

 

בנוסף, מתירות התקנות הנ"ל את שיעבוד הדירה בכפוף לתקנון הקיבוץ ולהסכמתו של הקיבוץ לכך (תקנה 12); ואת השכרת הדירה לצד ג` בכפוף לאישור הקיבוץ את זהות השוכר (תקנה 11). התקנות מוחלות גם על יורש, כונס נכסים ונאמן (תקנה 14). 

 

בפועל, מרכזות הוראות התקנות את הניסיון שהצטבר בקיבוצים ומתרגמות אותו לשפת חקיקה "מאפשרת". כלומר, הקיבוץ רשאי לקבוע הוראות שונות מהקבועות בתקנות לעניין שיוך הדירות, אם הוא מבקש זאת (תקנה 2). תקנה 2 מוסיפה וקובעת, שהקיבוץ איננו רשאי להתנות על תקנה 5 הקובעת, כאמור, כי העברת הזכויות בדירה תיעשה על חשבון דמי העזיבה, ואינו רשאי לקבל החלטות הסותרות את החלטות מועצת מקרקעי ישראל. 

 

יש מקום להקשות ולשאול, מכוח איזו סמכות מתערב רשם האגודות השיתופיות בנושא פנימי ופרטי של אגודה שיתופית (שהיא גוף פרטי, כזכור). כפי שטענו גם בעבר, אין אח ורע להתערבות כזו של המחוקק במדינת ישראל בזכותם של גופים פרטיים ואזרחים לקבל את החלטותיהם ולנהל את חייהם בעצמם. 

 

לדעתנו, התערבותו של רשם האגודות השיתופיות משוללת סמכות ברמה המהותית ביותר. יחד עם זאת, בשל מורכבותו היתירה של התחום, התקנות הפכו להיות מורה דרך לכל העוסקים בתחום, החל מהצוות הקיבוצי שעוסק בתכנית לשיוך דירות, אותה יש לאשר באסיפה הכללית, ועד בית המשפט אליו מגיע סכסוך כזה או אחר בהקשרים הללו. מכאן, שעל אף הבעייתיות הרבה שבעודף הרגולציה, כנראה שבמקרה זה תועלתה, בכל זאת, עולה על נזקה. 

 

אבני דרך לביצוע השיוך 

 

"שיוך דירות" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ: 

 

"הסבת זכויות הקיבוץ בבתי המגורים שבקיבוץ לחברים".

 

לפני כחמש שנים נדברו ביניהם ראשי המינהל וראשי רשות המיסים (אגף מס שבח דאז) וקבעו, כי הדרך של חבר הקיבוץ לחתימת חוזה חכירה מהוון לדורות מול המינהל עוברת דרך רשות המיסים, כאשר רק בעקבות הפניית הרשות, יטופל החבר על ידי המינהל. משמעות הדבר היא יצירת "תחנה" מלאכותית לתשלום נוסף של מס או לפחות להקדמתו. הוראה זו, כמו גם משטר המיסוי והקריטריונים לגבייתו, לא פורסמו מעולם באופן רשמי, אלא הם מהווים מציאות נוהגת, שצריך "להסתדר" עימה. 

 

ההגדרה האמורה ומצב הדברים המתואר לעיל, מתווים את אבני הדרך היסודיות של מהלך שיוך הדירות, כפי שהוא מוכתב על-ידי הרגולטור, כדלקמן:

• קבלת החלטה עקרונית של הקיבוץ על שיוך הדירות לחבריו.
• הסדרת כל התנאים המקדמיים הנדרשים, כגון תכנון מחדש של שטח המגורים וחלוקתו למגרשים, קביעת הסדרי התחשבנות על הדירה על חשבון דמי העזיבה וכיוצ"ב.
• הסבת זכויות הקיבוץ בדירות החברים לחברים.
• פנייה לרשות המיסים והסדרת היבטי המיסוי (תשלום מס שבח ומס רכישה, לדוגמה) הנובעים מהסבת הזכויות.
• הפניית החברים למינהל וחתימת חוזה חכירה מהוון לדורות (הכרוך בתשלום נוסף על חשבון מס הרכישה בגין "הגברת" הזכויות). 

 

כפי שפירטנו קודם לכן, עשרות רבות של קיבוצים השלימו את הסדרת התנאים המקדמיים ועוסקים כיום בהסבת הזכויות לחברים, תוך המתנה לפסיקת בג"צ בעניין החלטה 979. 

 

היבטי מיסוי 

 

לאור העובדה שקיבוצים רבים וחברי קיבוצים רבים נמצאים בעיצומם של מהלכי השיוך, מתעוררת במלוא עוצמתה שאלת המיסוי הכרוך בשיוך הדירות. 

 

מבצעי ההיוון של יחידות המגורים שיזם המינהל לטובת אזרחי המדינה החיים במגזר העירוני, לא גררו חיוב במס של אותם אזרחים, והם אפילו לא חויבו בדיווח על אירוע מס לעת הצטרפות למבצע או בעת החתימה על הסכם היוון. 

 

המצב הבסיסי במגזר העירוני היה של חוכר או חוכר לדורות, ובו הוענק לאזרח חוזה חכירה לדורות דו-צדדי מהוון, ללא קשר למשך הזמן בו הוא גר בדירה. 

 

בקיבוץ, החבר הופך מבר-רשות לבעל זכויות חכירה מהוונות בהסכם דו-צדדי לדורות, לאחר שבדרך כלל הוא מתגורר בדירה כמה עשרות שנים.

 

ההבדל בין המגזרים ביחס למהותה של העסקה, אם קיים, הוא מזערי. בכל זאת, על פי הנחיה מתואמת בין רשות המיסים לבין המינהל, הקיבוץ אינו יכול להפנות חבר קיבוץ למינהל לשם חתימה על אותו חוזה חכירה מהוון דו-צדדי לדורות, בלי שיקבל קודם לכן את "אישור" רשות המיסים. אישור זה טומן בחובו, כאמור, תשלום נוסף מחברי הקיבוצים. 

 

השאלות הנשאלות בהקשר זה הן, מה הוא הבסיס המשפטי והכלכלי לחיוב במס האמור, האם יש סעיפי פטור, וכן הלאה. 

 

עד עצם היום הזה לא פירסמה רשות המיסים כל נוהל (מחייב או אחר) המבהיר את עמדתה בעניינים אלו. 

 

בעבר, הראינו כיצד חבר הקיבוץ, בשל היותו כזה, שייך לאוכלוסייה שאיננה זכאית בעיני הרשויות לכל סוג של פטור מהיטל השבחה, וכיצד נדרש אזרח חבר קיבוץ לשלם דמי היוון בסכומים העולים בעשרות אחוזים על תשלומי האזרח העירוני. הדרישה לשלם מס בגין "עסקה במקרקעין", שמהותה הסבת זכויותיו של הקיבוץ במגורי החברים לחברים עצמם, הינה דוגמה נוספת להתייחסות המפלה של המדינה לחברי הקיבוצים. 

 

סיכום – אורחות החיים בקיבוץ ששייך דירות 

 

הליך שיוך הדירות לחברים החזיר, למעשה, את זכות הבחירה באורח החיים הקיבוצי לחברי הקיבוץ. ירצה החבר – יישאר בקיבוץ, ירצה החבר – ימכור את דירתו ויעבור למקום בו הוא מעדיף לגור. 

 

החזרתה של זכות הבחירה לחיי החבר פירושה, שתחושת המחנק והיעדר המוצא שליוותה חברי קיבוץ רבים בחייהם כחברים בקיבוץ איננה קיימת עוד. 

 

כתוצאה מכך, איכות החיים, מצב הרוח והאווירה בקיבוצים השתפרו פלאים, ואין כמו מצב רוח טוב כדי לעודד צמיחה ושגשוג כלכלי וחברתי.